<h1>אהל מועד שער השבת דרך י'</h1>
<h2>דף יט:</h2>
בד שטענו עליו הקורה מבערב והשמן זב מתחת הקורה אין לגזור בו משום משקין שזבו הואיל וריסק הזתים מבערב כמו שנתבאר בנ"ח מדרך ד' ואע"פ שלמחר נולד הוא השמן בשבת מותר וביו"ט אסור שיש נולד ביו"ט ואין נולד בשבת כמו שאמרו במוקצה.
הני מחצלאות אשר בהן מכסים דגים מלוחים העומדים לסחורה מותר לטלטלן בשבת וביו"ט אסור.
<h2>דף לה:</h2>
ושופר ראוי לטלטלו שראוי לגמע בו מים.
<h2>דף מג.</h2>
אסור לבטל כלי מהיכנו בשבת משום דבביטול זה הוא כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודומ' למלאכה הלכך אין נותנין בשבת כלי תחת הנר לקבל בו שמן המטפטף אבל נותנין הסל לפני האפרוחים שיעלו וירדו דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל בשבת, ואין בזה משום מבטל כלי מהיכנו שדרך האפרוחים לירד אחר עלייתן.
חבית של טבל שנשברה נותן כלי תחתיה לפי שהטבל מוכן הוא אצל שבת ואם עבר ותיקנו מתוקן ואין אומרים בו מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא לפי שאין אומרים בדבר הראוי לאכילה שאיסורו אינו אלא מדרבנן.
ונותנין כלי אפי' בשבת תחת הנר לקבל ניצוצות שניצוצות אין בהם ממש אבל אסור לתת לתוכו מים אפי' בע"ש כמו שנתבאר בדרך ז'.
נותנין כלי תחת הדלף הראוי אבל לא תחת הדלף שאינו ראוי אא"כ נופל במקום שאוכל או ישן שם דבהכי מותר משום דהוי כגרף של רעי, וגרף של רעי מותר לטלטלו ומוציאין אותו.
<h2>דף מג:</h2>
ולר"מ כך הוא הדין, שני דברים המונחים זע"ז והא' איסור והב' מותר, אם הוא צריך אל האיסור אינו מותר לטלטלו אגב ההיתר אלא במת בלבד ואם צריך להיתר אם ההיתר למעלה נוטל ההיתר ומניח האיסור ואם האיסור למעל' וההיתר למטה מטלטל ההיתר ומטלטל האיסור בטלטול מן הצד עמו או שומטו ממנו כמעות שעל הכר ונר שעל הטבלה ופגה שטמנה בתבן, בד"א כשהונח שם האיסור בשבת שלא על דעת להיות בסיס אבל אם הונח שם ההיתר ע"ד שיהיה בסיס לאיסור הרי הוא כמו האיסור עצמו.
לאהר"א המניח דבר איסור על היתר להיות ההיתר תשמיש לאיסור אסור לטלטלו ואפי' מן הצד כנר שעל גב הטבלה בפ' כל כתבי [ק"כ ע"ב] ואבן שע"פ החבית בפ' נוטל [קמ"ב ע"ב] וכן בכל מוקצה מחמת איסור כנר שהדליקו בו ומטה שהיו עליה מעות כל בה"ש אסורין לטלטל בין לצורך גופן בין לצורך מקומן. טלטול מן הצד זהו שמטלטל האיסור מצד ההיתר מותר אם לא נעשה בסיס לדבר האסור, ומת שעל המטה אפי' מת בע"ש אין המטה נעשית לו בסיס הואיל ואין המטה צריכה למת כלל דכל עצמו אינו צריך אלא להטילו בקרקע וכן הדין באבן שעל פי החבית בשוכח.
<h2>דף מד.</h2>
נר שהתנה עליו מותר לטלטלו ולהסתפק ממנו לאחר שכבה שהכל לפי תנאו וכ"כ הרמב"ן והביא ראיה מן הירוש', [ע"ב] מטה שהיו עליה מעות כל בה"ש אסור לטלטלה ואפי' נטלו הונחו שם בשבת אם נטלו ממנה מותר לטלטלה.
<h2>דף מה.</h2>
ומוקצה מחמת איסור כגון מנורה ועששית שהדליקו בהם באותה שבת הואיל דאיכא תרתי והם שאין אדם מצפה שיכבה נרו ודחאן בידים לכ"ע אסור אפי' לצורך גופו ומוקצה של גרוגרות וצמוקים הן מפני שיש בו שני דרכים שדחאן בידים ואין ראוין לדברי הכל אסור באכילה ובטילטול.
כל הפירות שהעלן ליבשן חוץ מגרוגרות וצמוקים מותרין ואפי' ביו"ט מפני שאינם מסריחים בינתים ואין אדם מסלק דעתו מהן.
<h2>דף מו:</h2>
האוסר ככר או בשר על עצמו מותר לטלטלו שהרי הם מותרים לאחרים, נשאל על נדרו מותר אפילו באכילה ואפי' ביו"ט ואע"פ שנשאל בשבת או ביו"ט.
<h2>דף מז.</h2>
מחתה באפרה מותר לטלטלה בשבת ואפי' שלא לצורך שהאפר מותר לכסות בו רוק או צואה ואם יש בה שברי עצים והיו חשובין לו יותר מן האפר אסור אפי' לצורך מפני שעיקר הבסיסות לשברי העצים והרמב"ן או' שבכל ענין שמטלטלין מחתה בלא אפר מטלטלה עם האפר ואפי' הוסק האפר בשבת ואפי' עם שברי עצים דחשיבי קצת מותר דלא חשיבי כ"כ שתחשב המחתה בסיס להם אלא בטלים אגב הכלי שאין נטילת הכלים בשבילם אלא בשביל עצמו וזהו הטעם בכוסות שמטלטלין אותם עם השיריין והיינו מעות שעל הכר שכשאפשר לנענעו מטלטלן ועודן עליו.
מוקצה לעשירים בביתם משלהם אפי' עניים אין מטלטלין אותם כדאמרי' (הראטין ביר) [קרטין בי רבי] מי חשיבי.
<h2>דף מז:</h2>
ונותנין כלי אפי' בשבת תחת הנר לקבל ניצוצות שניצוצות אין בהם ממש אבל אסור לתת לתוכו מים אפי' בע"ש כמו שנתבאר בדרך ז'.
<h2>דף נ.</h2>
חריות של דקל שגדרן לעצים אם ישב עליהם מבע"י למחר מותר לטלטלן שמעשה בלא מחשבה מועיל בהם קשרן יחד מבע"י מותר ג"כ אע"פ שלא ישב עליהן לא קשרן ולא ישב עליהן מבע"י אע"פ שנמלך עליהם לישיבה אסור שמחשבה בלבד אינה מועלת.
ונשאל לרשב"א אם יועיל יחוד לאבן מע"ש כשם שמועיל לעפר והשיב דיחוד סגי אפי' לדבר דבר מעבד בה מעשה הוא ואפ' דבעינן שישתמש בה מע"ש לפצוע בה ועוד נ"ל שלא יחדנה לאותה שבת בלבד אלא מיחדה להיות עומדת לכך והכי משמע בפ' נוטל [קמ"ב ע"ב] מהאבן שע"פ החבית מטה והיא נופלת והתם במניחה לשעה לכסותה משמע מדאפליג רב יוסף בפ' כל הכלים [קכ"ה ע"ב] בגמ' דאבן שבקרויה דאמ' במניחה נעשה כסוי החבית דאלמא לכסות החבית לשעה הניחה ואפ"ה לא קי"ל כרב יוסף בדיחדנה לכסוי לעולם ולא לשבת אחרת.
עפר אינו בר טלטול כלל ואפי' לצורך גופו ולצורך מקומו אסור ואם הכניסו מע"ש ויחד לו קרן זוית הרי הוא מזומן ומיוחד לכך ומותר לטלטלו לכסות בו רוק או צואה ודוקא עפר שאינו ראוי לעשות בו מעשה מבערב אבל אבנים או עצים אע"פ שהזמינם לפצוע בהם שקדים או אגוזים אסור דכל דבר שהוא ראוי לעשות מעשה מע"ש אם לא עשה מעשה אסור ומיהו הר"מ סובר שמחשבה שהיא מבע"י מועלת.
<h2>דף ס.</h2>
סנדל המסומר אע"פ שאסור לנעלו משום מעשה שהיה מותר לטלטלו מדקתני אין משלחין אותו ביו"ט ש"מ שטלטולו מותר.
<h2>דף פא.</h2>
שלש אבנים מקורזלות התירו לטלטל בחצר כדי לקנח בהן ושיעורן כמלא היד אבל לא את הפייס פי' רגב גלבא שהואיל ומתפרכת אינה ראויה לקינוח ואסור לטלטלה.
<h2>דף קכ:</h2>
לאהר"א המניח דבר איסור על היתר להיות ההיתר תשמיש לאיסור אסור לטלטלו ואפי' מן הצד כנר שעל גב הטבלה בפ' כל כתבי [ק"כ ע"ב] ואבן שע"פ החבית בפ' נוטל [קמ"ב ע"ב] וכן בכל מוקצה מחמת איסור כנר שהדליקו בו ומטה שהיו עליה מעות כל בה"ש אסורין לטלטל בין לצורך גופן בין לצורך מקומן. טלטול מן הצד זהו שמטלטל האיסור מצד ההיתר מותר אם לא נעשה בסיס לדבר האסור, ומת שעל המטה אפי' מת בע"ש אין המטה נעשית לו בסיס הואיל ואין המטה צריכה למת כלל דכל עצמו אינו צריך אלא להטילו בקרקע וכן הדין באבן שעל פי החבית בשוכח.
<h2>דף קכא.</h2>
כופין קערה ע"ג הנר שלא תאחוז בקורה.
<h2>דף קכב:</h2>
דלתות הבית אסור לטלטלם ודלתות הכלים אע"פ שנתפרקו מן הכלים מותר לטלטלם מפני שהם כלי אגב אביהן.
<h2>דף קכג.</h2>
אין אוכלין נעשין בסיס לדבר האסור הלכך פגה שטמנה בתבן שהיא מוקצית לטיט או חררה שטמנה בגחלים תוחבין בכוש והן ננערות מאליהן ולא אמרו טלטול מן הצד שמיה טלטול אלא כשהוא צריך לגוף האיסור.
ולר"מ כך הוא הדין, שני דברים המונחים זע"ז והא' איסור והב' מותר, אם הוא צריך אל האיסור אינו מותר לטלטלו אגב ההיתר אלא במת בלבד ואם צריך להיתר אם ההיתר למעלה נוטל ההיתר ומניח האיסור ואם האיסור למעל' וההיתר למטה מטלטל ההיתר ומטלטל האיסור בטלטול מן הצד עמו או שומטו ממנו כמעות שעל הכר ונר שעל הטבלה ופגה שטמנה בתבן, בד"א כשהונח שם האיסור בשבת שלא על דעת להיות בסיס אבל אם הונח שם ההיתר ע"ד שיהיה בסיס לאיסור הרי הוא כמו האיסור עצמו.
מחט אע"פ שלא ניקבה תורת כלי עליה שפעמים נמלך לעשותה כלי נקבה ונוטל חררה או עוקצה בטלה מתורת כלי ואסור לטלטלה.
<h2>דף קכג:</h2>
מוקצה מחמת חסרון כיס כמסר הגדול ויתד של מחרישה וקורנס של בשמים והסכין ששוחטין בו בכל אלו וכיוצא בהם שהבעלים מקפידין עליהם כדי שלא יתקלקלו אסורים ג"כ בשבת בטלטול אפילו לצורך גופן ולצורך מקומן ודין מוקצה מחמת מצוה יתבאר בשער ב' מיו"ט מס' ירח למועדים.
<h2>דף קכד.</h2>
וטלטול כלי האצטורלאב מתיר רשב"א ואמר שאינו אלא כ"א מספרי חכמה.
זה הכלל בטלטול הכלים שכל שאסור לטלטלו בהן משום מוקצה או משום שנעשה בסיס לדבר האסור אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור לטלטלו ואפי' בככר או תינוק דמגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא ולא אמרו ככר או תינוק אלא לענין מת בלבד.
כלי שמלאכתו לאיסור אע"פ שאסור לטלטלו מחמה לצל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר לטלטלו ואם צריך למקומו כיון שנטלו לפנותו משם מותר לטלטלו עד המקום שהוא צריך לו כגון לפנותו על המעות או על הביצה ואפי' רחוק מאותו מקום שהוא צריך.
כלים שמלאכתן להתר ואפי' הכבדים מאוד מותר לטלטלן אפי' מחמה לצל או שלא יגנבו.
נר שלא הודלק באותו שבת אע"ג דהוי מוקצה מחמת מיאוס מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו אבל מחמה לצל אסור כדין כלי שמלאכתו לאסור ואם לפי שעה הדליקו בו בחול ועדין לא יחדו לכך אפי' מחמה לצל מותר כמו כלי שמלאכתו להתר הואיל ומוקצה מחמת מיאוס מותר לטלטלו בשבת.
תשו' לרשב"א כל מוקצה בין מחמת מיאוס ובין מחמת איסור כל שיש לו תורת כלי מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו ולא יצא מכלל זה אלא מוקצה מחמת חסרון כיס.
ויש מתירין לטלטל הדבר האסור אם מע"ש הניח עליו התר וראיה לדבר מדתניא מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה ותניא [קמ"ב ע"א] מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין.
מדוכה שיש בה שום והיה בה מונח השום מע"ש מטלטלה אפי' מחמה לצל אגב השום הואיל והיא משמשת התר שהוא כמשמשין לה שהרי הוא בקדירה המטלטלת עם התבשיל.
<h2>דף קכד:</h2>
מכבדות דינן ככלי שמלאכתו להתר.
כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין ואפי' נשברו בשבת ובלבד שיהיו עושין מעין מלאכה כגון שברי זכוכית לכסות פי הפך. שברי חבית שזרקן לאשפה הרי הם כצרורות שבחצר [קכ"ה ע"א] שברי מטלניות אפי' הם כל שהוא מותר לטלטלן שהרי הם ראוין לקינוח ושירי טליתות שהם מתשמישי מצוה אסור לקנח בהם ואם בהם ג' על ג' אסור לטלטלן [קכ"ד ע"ב] לבנים שנשארו מן הבנין שנשלם בנינו ומעכשיו לישב עליהם עומדות תורת כלי עליהם ומותר לטלטלן סדרן זו על גב זו ודאי הקצם לצורך בנין אחר.
<h2>דף קכה:</h2>
אבן שע"פ החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת היתה בין החביות מגביהה לחבית ומטה על צדה והיא נופלת בד"א בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והחבית עצמה אסורה לטלטל ואפי' נפלה האבן מעצמה ואפי' הונחה שם ע"ד כסוי שאינו כסוי גמור ושיהא מותר לטלטלו אא"כ עשה בו איזה תיקון שיהא ראוי ומיוחד לכך דמעשה בעינן.
ונשאל לרשב"א אם יועיל יחוד לאבן מע"ש כשם שמועיל לעפר והשיב דיחוד סגי אפי' לדבר דבר מעבד בה מעשה הוא ואפ' דבעינן שישתמש בה מע"ש לפצוע בה ועוד נ"ל שלא יחדנה לאותה שבת בלבד אלא מיחדה להיות עומדת לכך והכי משמע בפ' נוטל [קמ"ב ע"ב] מהאבן שע"פ החבית מטה והיא נופלת והתם במניחה לשעה לכסותה משמע מדאפליג רב יוסף בפ' כל הכלים [קכ"ה ע"ב] בגמ' דאבן שבקרויה דאמ' במניחה נעשה כסוי החבית דאלמא לכסות החבית לשעה הניחה ואפ"ה לא קי"ל כרב יוסף בדיחדנה לכסוי לעולם ולא לשבת אחרת.
<h2>דף קכו:</h2>
כיסויי קרקעות אם יש להם בית אחיזה ויש עליהן תורת כלי מותר לטלטלן ואם לאו אסור. כלים שאינם מחוברין לקרקע כסויהן ניטלין אע"פ שאין להם בית אחיזה והוא שיהיה להם תורת כלי וכסוי התנור דינן ככיסוי הכלים ואם התנור מחובר צריכים בית אחיזה.
<h2>דף קכח.</h2>
חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן וכל שראוי למאכל בהמה קוטם ואוכל או מאכיל ובלבד שלא יקטום בכלי כדאמרי' [לעיל ע"ד ע"ב] האי מאן דפריס סילקא דמי לטוחן, בשר בין חי בין מליח ובין תפל מותר לטלטלו בשבת ואפי' תפוח שאינו ראוי אלא לחיה מותר לטלטלו בשבת ודג תפל אסור לטלטלו.
<h2>דף קכח:</h2>
אין מטלטלין בשבת בעלי חיים ואין מדדין התרנגולת משום דקא מקפיא נפשה פי' שמגבהת עצמה והרמב"ן פי' שנשמטות מן היד ושמא יתלוש כנפיה.
מותר לבטל כלי מהיכנו משום צער בע"ח אבל משום הפסד ממונו לא התירו לבטלו.
<h2>דף קמ:</h2>
אין גורפין האבוס לפני שור של פטם לתת לתוכו תבן ושעורים ואין מסלקין תבן שלפניו לצדדין כדי שלא ידרסנו בצואר ואפי' באבוס של כלי חרס אסרו משום גזירה של קרקע אבל נוטלין מלפני בהמה זו שעורים ותבן ונותנים לפני בהמה זו ואין אומרים טלטול שאינו ראוי הוא שאין בהמה קצה במאכל כל שניטל לפני בהמה אחרת ודוקא מלפני חמור שאין בו ריר מותר ליקח מלפניו (הוא) האוכל וליתן לפני השור אבל ליקח מלפני השור אסור מפני שהחמור קץ במאכל שיש בו ריר וטלטול שאינו ראוי הוא הלכך [אין] מדקדקין בכל הבהמות אם יש להם ריר אבל כל בהמה שיש לה ריר אין נותנין מזונות לפני בהמה שאין לה.
<h2>דף קמא.</h2>
הקש שעל המטה לא ינענעו בידו שמוקצה הוא אבל מנענעו בכתפו כדי שיהא רך לשכב ואם ראוי למאכל בהמה או שהקצהו לשכיבה מנענעו בידים.
<h2>דף קמא:</h2>
דפוס של מנעל שומטין אותו בשבת שזה הוא לצורך מקומו שהרי הוא צריך למנעל.
תינוק שיש בידו אבן או כיס אסור לאדם שיהא נוטל אותו שהרי דומה כאילו נוטל הוא עצמו הכיס או האבן, היה לבנו געגועין על אביו נוטל אותו בחצר אע"פ שהאבן בידו שמא יבוא לידי סכנת חולי אם יכעיסנו להניחה [קמ"ב ע"א] ודוקא אבן אבל דינר אסור שמא יפול מידו ויבא לידי טלטול גמור.
<h2>דף קמב:</h2>
אבן שע"פ החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת היתה בין החביות מגביהה לחבית ומטה על צדה והיא נופלת בד"א בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והחבית עצמה אסורה לטלטל ואפי' נפלה האבן מעצמה ואפי' הונחה שם ע"ד כסוי שאינו כסוי גמור ושיהא מותר לטלטלו אא"כ עשה בו איזה תיקון שיהא ראוי ומיוחד לכך דמעשה בעינן.
לאהר"א המניח דבר איסור על היתר להיות ההיתר תשמיש לאיסור אסור לטלטלו ואפי' מן הצד כנר שעל גב הטבלה בפ' כל כתבי [ק"כ ע"ב] ואבן שע"פ החבית בפ' נוטל וכן בכל מוקצה מחמת איסור כנר שהדליקו בו ומטה שהיו עליה מעות כל בה"ש אסורין לטלטל בין לצורך גופן בין לצורך מקומן. טלטול מן הצד זהו שמטלטל האיסור מצד ההיתר מותר אם לא נעשה בסיס לדבר האסור, ומת שעל המטה אפי' מת בע"ש אין המטה נעשית לו בסיס הואיל ואין המטה צריכה למת כלל דכל עצמו אינו צריך אלא להטילו בקרקע וכן הדין באבן שעל פי החבית בשוכח.
וכן במעות שעל הכר מנער הכר והן נופלות ולא אמרו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ואם הניחן בשוכח וצריך למקומו של כר מטלטל הכר עם המעות למ"א.
ולר"מ כך הוא הדין, שני דברים המונחים זע"ז והא' איסור והב' מותר, אם הוא צריך אל האיסור אינו מותר לטלטלו אגב ההיתר אלא במת בלבד ואם צריך להיתר אם ההיתר למעלה נוטל ההיתר ומניח האיסור ואם האיסור למעל' וההיתר למטה מטלטל ההיתר ומטלטל האיסור בטלטול מן הצד עמו או שומטו ממנו כמעות שעל הכר ונר שעל הטבלה ופגה שטמנה בתבן, בד"א כשהונח שם האיסור בשבת שלא על דעת להיות בסיס אבל אם הונח שם ההיתר ע"ד שיהיה בסיס לאיסור הרי הוא כמו האיסור עצמו.
זה הכלל בטלטול הכלים שכל שאסור לטלטלו בהן משום מוקצה או משום שנעשה בסיס לדבר האסור אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור לטלטלו ואפי' בככר או תינוק דמגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא ולא אמרו ככר או תינוק אלא לענין מת בלבד.
<h2>דף קמג.</h2>
מגביהין מעל השולחן פירורין אפי' פחותין מכזית, עצמות וקלי' הראוים לכלב ולבהמה מגביהין אותן מע"ג השלחן.
תמרי ארמייתא קשין הן והבהמה אוכלת בהן בגרעיניהן ולפיכך מותר לטלטלן ותמרי פרסייתא שהם טובים ורכים ואין מאכילין אותם לבהמה לפיכך אין מטלטלין את גרעיניהם אבל מטלטלין אותם על גב הפת או בספל של מים שאין דומה מטלטל איסור וכיון שעקר בפת דומה למעות שעל הכר שמטלטלו ועודן עליו וכאן אינו נעשה בסיס שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזרקן ואינו דומה למטה שלא יחדה למעות בפ' כירה [מ"ג ע"ב] אם יש עליה מעות אסור לטלטלה שהתם אע"פ שלא יחדה בטלה היא לגבי מעות הכא גרעינין בטלי לגבי פת כל זה מהרמב"ן ויש מתירין לטלטל אפי' גרעינין דתמרי פרסייתא בלא פת ובלא שום דבר אחר.
<h2>דף קנד:</h2>
מותר לבטל כלי מהיכנו משום צער בע"ח אבל משום הפסד ממונו לא התירו לבטלו.
מי שבהמתו טעונה שליף של תבואה מכניס ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחד והוא נופל מאליו ומשום צער בהמתו התירו לו טלטול מן הצד.
<h2>דף קנה.</h2>
מחתכין הדלועין התלושין מבערב לפני הבהמה אבל אין מחתכין את (הארוכין) [החרובין] לפני הבהמה ויש שפי' דחרובין אלו אינן ראוים בשום ענין למאכל אדם אבל מה שראוי לאדם מותר בכל ענין ומה שהתירו לחתוך הדלועין התלושין לפני הבהמה אע"פ שסתמן אינן עומדין לבהמה אלא למאכל אדם ואע"פ שאין נאכלין חיין מ"מ ראוים הם לכוס.
קשים של שבלים שאגדן מתירין אותן לפני הבהמה אבל לא מפזרין והטעם מפני שטורח שאינו צריך אין לנו לעשות אבל מפזרין העשבים לפני הבהמה דאע"ג דמטרח באוכלא לא טרחינן שוויי אוכלא משוינן, אין מחתכין השחת לפני הבהמה שטורח הוא שאינו צריך.
<h2>דף קנה:</h2>
אין אובסין את הגמל בשבת ולא דורסין אותו כדרך שדורס בגרונו העמרים אבל מלעיטין אותו ואין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין איזו היא המראה מרביצה ופוקס פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת ואיזו היא הלעטה מאכילה מעומד ומשקה מעומד ונותן לה כרשינין בפני עצמן. ומהלקטין לתרנגולים פי' שנותן בפיו ובולע מעצמו אבל אין נותנין בפיו במקום שאינו יכול להחזיר, אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותן לפני יוני הרדסיות ולפני אווזין ותרנגולין ואין מהלקטין ליוני שובך וליוני עלייה פי' שנותן לפניהם והם לוקטין אבל נותן לפני התרנגולים לפי שמזונותם עליו, כיוצא בו נותנין מזונות לפני הכלב לפי שמזונותיו עליו ואין נותנים לפני חזיר.
<h2>דף קנו:</h2>
מחתכין הדלועין התלושין מבערב לפני הבהמה אבל אין מחתכין את (הארוכין) [החרובין] לפני הבהמה ויש שפי' דחרובין אלו אינן ראוים בשום ענין למאכל אדם אבל מה שראוי לאדם מותר בכל ענין ומה שהתירו לחתוך הדלועין התלושין לפני הבהמה אע"פ שסתמן אינן עומדין לבהמה אלא למאכל אדם ואע"פ שאין נאכלין חיין מ"מ ראוים הם לכוס.
בהמה בריאה שמתה בשבת לא יזיזנה ממקומה שהרי היא כגרוגרות וצימוקין שאין דעתו עליה כלל, היתה מסוכנת מע"ש ולמחר מתה אפי' ביו"ט דחמיר לענין מוקצה מותר לחתכה לפני הכלבים היתה חולה מבערב ולמחר מתה בשבת מחתכין אותה לפני הכלבים וביו"ט אסור שיש מוקצה ליו"ט.
לרמב"ן כל שראוי למאכל אדם אין דעתו אלא על עיקרו ואין נותן אל לבו לזמן הפסולת לאחר שעשה בו צרכיו אבל בשאינו עומד למאכל אדם הוא נותן דעתו אף משום בהמה ונותנין לבהמה לחמה.
<h2>דף קנז.</h2>
ומוקצה מחמת איסור כגון מנורה ועששית שהדליקו בהם באותה שבת הואיל דאיכא תרתי והם שאין אדם מצפה שיכבה נרו ודחאן בידים לכ"ע אסור אפי' לצורך גופו ומוקצה של גרוגרות וצמוקים הן מפני שיש בו שני דרכים שדחאן בידים ואין ראוין לדברי הכל אסור באכילה ובטילטול.
לענין מוקצה קי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה בשבת וכר"י שיש לו מוקצה ביו"ט משום דיו"ט קל משבת ודלמא יזלזל בו.
נר שלא הודלק באותו שבת אע"ג דהוי מוקצה מחמת מיאוס מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו אבל מחמה לצל אסור כדין כלי שמלאכתו לאסור ואם לפי שעה הדליקו בו בחול ועדין לא יחדו לכך אפי' מחמה לצל מותר כמו כלי שמלאכתו להתר הואיל ומוקצה מחמת מיאוס מותר לטלטלו בשבת.
מוקצה מחמת חסרון כיס כמסר הגדול ויתד של מחרישה וקורנס של בשמים והסכין ששוחטין בו בכל אלו וכיוצא בהם שהבעלים מקפידין עליהם כדי שלא יתקלקלו אסורים ג"כ בשבת בטלטול אפילו לצורך גופן ולצורך מקומן ודין מוקצה מחמת מצוה יתבאר בשער ב' מיו"ט מס' ירח למועדים.
מפירין נדרים בשבת אפי' שלא לצורך אבל אין נשאלין בשבת להתיר נדר או שבועה ולצורך השבת מותר אע"פ שהיה לו פנאי להתירו מע"ש.
